top of page

כמה סקיצות צריך לקבל ממעצבת, ולמה דווקא שלוש?

21 באוק׳
זמן קריאה 4 דקות

התשובה הקצרה: שלוש. לא אחת, ולא עשר. סקיצה אחת לא נותנת לכם במה לבחור, היא רק מבקשת אישור. עשר סקיצות מעבירות אליכם את העבודה שהמעצבת לא עשתה, בתור בלבול. שלוש הן המספר שבו אפשר להחזיק את כל האפשרויות בראש בבת אחת, להשוות ביניהן ולהסביר למה אחת מהן מדויקת יותר מהשתיים האחרות. אני מביאה בדיוק שלוש מאז שהתחלתי לעבוד עם לקוחות, וזה אחד הכללים היחידים שלא שיניתי.

למה לא סקיצה אחת

כשמעצבת מראה לכם אפשרות אחת, אתם לא בוחרים, אתם מגיבים. הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות מול דימוי בודד הוא לאשר אותו או לדחות אותו, ואין לכם שום דרך לדעת מה היה אפשר במקום. אדם לא יודע מה הוא רוצה כשהוא רואה דבר אחד. הוא יודע מה הוא רוצה כשהוא רואה שני דברים שונים ומרגיש שאחד מהם מדויק יותר.

יש לזה גם צד פחות נעים. סקיצה אחת מעמידה אותכם במצב שבו ״לא התחברתי״ נשמע כמו ביקורת אישית על המעצבת, ולכן הרבה לקוחות פשוט מאשרים. אחר כך, בשלב שבו הכול כבר בנוי, מתחילות הבקשות הקטנות לשינוי, והן נובעות מאותה החלטה שלא נעשתה באמת בהתחלה. סט של כמה כיוונים מוציא את השיחה מהמקום הזה. אתם לא פוסלים אותי, אתם בוחרים בין שלוש עבודות שלי.

למה לא עשר סקיצות

ההיגיון שאומר שיותר סקיצות זה יותר תמורה נשמע סביר. אם קיבלתי עשר אפשרויות קיבלתי יותר עבודה, ויש סיכוי גדול יותר שאחת מהן תתאים. בפועל זה עובד הפוך.

עשר סקיצות אומרות שלא הכרעתי כלום לפני שפתחתי את המחשב מולכם. חלק מתפקידי כמעצבת הוא לפסול. לקרוא את החומר, להבין את הקהל, לנסות כיוונים שלא יצליחו ולזרוק אותם לפני שהם מגיעים אליכם. כשאני מביאה עשרה כיוונים אני בעצם מבקשת מכם לעשות את הסינון הזה בעצמכם, בלי הידע המקצועי ובלי הזמן, ובדרך כלל בלי האפשרות להסביר למה פסלתם משהו.

יש גם מחיר קוגניטיבי פשוט. אחרי ארבע או חמש אפשרויות אתם מפסיקים להשוות ומתחילים להתעייף, והבחירה הופכת שרירותית. אתם מצביעים על מה שנשאר בזיכרון, בדרך כלל האפשרות הראשונה או האחרונה, ולא על מה שנכון לפרויקט. יצאתם מהשיחה עם שיעורי בית, לא עם החלטה.

מה כל אחת משלוש הסקיצות אמורה לעשות

שלוש סקיצות אינן שלוש גרסאות של אותו רעיון בשינויי צבע. אם ההבדל ביניהן הוא גוון או מרווח, קיבלתם אפשרות אחת שמוצגת שלוש פעמים. סט אמיתי בנוי כך שכל כיוון בו מציע תפיסה אחרת.

הראשונה, הכיוון המובן מאליו

זה הכיוון שהחומר עצמו מבקש. אם יש תמונה שכולם מצביעים עליה, אם יש מוטיב חוזר בתוכן, אם יש צבע שהעסק שלכם כבר מזוהה איתו, הכיוון הראשון עושה את זה היטב. הוא לא משעמם, הוא בטוח. בלעדיו אין לכם קו בסיס להשוות אליו.

השנייה, זו שלוקחת צד

הכיוון השני מחדד זווית אחת על חשבון כל השאר. הוא מוותר על משהו במכוון, בדרך כלל על הרוחב, כדי להיות חד יותר. זה הכיוון שמעורר את התגובות הכי חזקות לשני הכיוונים, וגם כשהוא נפסל הוא מלמד אותנו משהו מדויק על הגבול שלכם.

השלישית, זו שלא ביקשתם

הכיוון השלישי בודק אם יש פה משהו רחב יותר ממה שהוגדר בשיחת האפיון. לפעמים הוא נפסל בשתי שניות, וזה בסדר, זה מה שהוא שם בשבילו. לפעמים דווקא הוא זה שנבחר, כי התברר שהבריף היה צר מדי. בשני המקרים הוא הדבר שמונע מהתהליך להסתיים במקום שבו הוא התחיל.

איך נראית הבחירה בפועל

אצלי הבחירה לרוב אינה סקיצה שלמה. אתם מצביעים על כיוון, מוציאים ממנו פרט אחד שמפריע, ולוקחים אלמנט מסקיצה אחרת. זה התרחיש הנפוץ, ולא התרחיש החריג.

שלוש אפשרויות מאפשרות בדיוק את השיחה הזאת. הן קרובות מספיק כדי שאפשר יהיה להשוות אותן אחת לאחת, ושונות מספיק כדי שיהיה בכלל מה לבחור. עם סקיצה אחת אין מה להחליף, ועם עשר אף אחד לא זוכר מאיפה בא הפרט שאהבתם.

מה שאני ממלאת בשיחה הזאת הוא לא תפקיד של מי שמחליטה. שלוש סקיצות הן ההכרעה שלי על מה בכלל שווה להראות לכם, ואחריה ההכרעה על מה נכון לפרויקט נשארת רק אצלכם. זה ההבדל בין מעצבת שמוכרת לכם את הטעם שלה לבין מעצבת שמנהלת לכם תהליך. בשני המקרים התוצאה יכולה להיות יפה, אבל רק באחד מהם היא שלכם. על ההבדל בין עבודת העיצוב הזאת ובין הביצוע שבא אחריה כתבתי בנפרד, בפוסט על ההבדל בין עימוד לעיצוב ספר.

ובכריכת ספר, למה ארבעה כיוונים ולא שלושה

כאן מגיע חריג אחד שכדאי להכיר. בעיצוב כריכה לספר אני מביאה ארבעה כיוונים, לא שלושה, והסיבה היא שלכריכה יש ארבע דרכים שונות באמת לעבוד: אחת מובלת בדימוי, אחת טיפוגרפית לגמרי, אחת מופשטת, ואחת נשענת על אובייקט מתוך העלילה. ארבעה אינם ויתור על ההיגיון של שלושה, הם אותו היגיון בדיוק: המספר הקטן ביותר שמכסה את טווח האפשרויות האמיתי בלי לפזר את הבחירה. הסברתי את זה במפורש בפוסט עיצוב כריכה לספר, איך נראה התהליך. בפנים הספר הטווח הזה נראה אחרת לגמרי, והוא נקבע בחמש שאלות שכתבתי עליהן בפוסט איך מעצבים את הפנים של ספר.

בעבודת מיתוג, לוגו או זהות ויזואלית הטווח הזה מתכסה בשלושה. ההבדל אינו בגודל התקציב ואינו בכמות העבודה, אלא במספר הדרכים השונות שבהן המשימה הזאת יכולה להיפתר. זו גם הבדיקה שאני מציעה לכם לעשות מול כל מעצבת: לא כמה סקיצות תקבלו, אלא במה הן נבדלות.

מה לשאול לפני שמתחילים

  • במה שלוש הסקיצות יהיו שונות זו מזו, לא רק בצבע או בפונט

  • כמה סבבי תיקון כלולים אחרי שבחרתי כיוון

  • האם אני יכולה לשלב פרט מסקיצה אחת בכיוון אחר, ומה זה עושה ללוח הזמנים

  • מי בעלת זכויות השימוש בכיוונים שלא נבחרו

  • מה קורה אם שלושתם לא מדברים אליי

את התשובה לשאלה האחרונה כדאי לשמוע מראש. אצלי זה אומר שחוזרים לשיחת האפיון ולא למחשב, כי שלוש סקיצות שכולן מחטיאות הן בדרך כלל סימן שהבריף לא דייק, ולא שהעיצוב נכשל.

לסיכום

שלוש סקיצות אינן מידה של נדיבות ואינן קיצור דרך. הן המספר שבו אתם עוד יכולים להחליט באמת: רחב מספיק כדי שתהיה בחירה, צר מספיק כדי שתהיה לה משמעות. אם מעצבת מביאה לכם אחת, בקשו עוד. אם היא מביאה עשר, בקשו ממנה להסביר למה כל אחת מהן קיימת.

אני עובדת ככה בעיצוב כריכות וספרים ובאותה מידה במיתוג עסקי, ובשני המקרים התפקיד שלי זהה: לרכז את האפשרויות, להציג את המשמעות של כל אחת, ולהשאיר את ההחלטה אצלכם. אם אתם לפני פרויקט ורוצים לדעת איך זה נראה על החומר שלכם, אפשר לקרוא עוד על עיצוב ועימוד ספרים או לשלוח לי הודעה ונדבר.

תגובות


bottom of page